על העונה החדשה
יהיה לנו ילד עם וליה. ובכן, זה יהיה … רק אנחנו רוצים לאמץ ילד. בשביל זה, כמו הורים יום ראשון אנחנו מעת לעת לקחת בחור מבית היתומים במשך 10-12 שנים – כביכול, בפועל. הוא נבל ובריון. אני לא רואה כאבא, אלא כשוויון. אבל כאשר השאלה מתעוררת לבסוף לקחת את הילד, אנחנו מחליטים לקחת אחד קטן. והוא נעלב מאוד, והמצב נשאר תלוי. ובכל זאת, נטשה ומרינה יהיו ילדים עם ארמן. אז יש לנו תינוקות פרק מלא.
הייתי צריכה להבריא לתפקיד אחד. הסכמתי, ואז בכיתי.
והיתה לי מזימה פתאומית יותר על היריות האלה מאשר בארון מתים! זה היה יום הירי הכי לא נעים בחיי. על המגרש, אנחנו הולכים עם הבנים לאמבטיה בכפר הגינה, ואחרי האמבטיה אני יוצא להתקרר ומחליט לצלול לתוך הקנה במי גשמים קרים. אני מכופף את ברכי, צולל ו … נתקע בחבית. אנטון יוצא בזמן, רואה את הבועות על פני המים ומסובב את הקנה. המים זורמים, ואני נשארת בפנים. אני מועבר לכפר שכן. שם אנו מוצאים איזה איכר שנותן לנו שמן מוצק – אבל לא טהור, אבל עם חיפושיות קולורדו. הירי מתרחש באוקטובר! תערובת של חלב מרוכז, דבש ושעועית במקום חיפושיות נשפך מעלי. ואני יושבת כמעט עירומה בחבית ברזל קרה, ואז אני נופלת משם אל הדשא הקר. התהליך היה מאוד לא נעים, אבל הסדרה היתה מגוחכת. זה לשאלה שאם זה שווה את זה, אז אתה יכול לסבול ולנסות.
כן, יש לנו כבר רעיונות על זה. ברגע שנגמור לירות בסדרה, נתחיל מיד לירות במטר. זה יהיה סרט אמנותי. זה קצת יותר רחוק מהמציאות, אבל עם הדמויות שלנו.
למעשה, הכל פשוט מאוד. גמר בסדרה יהיה כאשר הסדרה האחרונה של העונה הבאה יסתיים ואת הקהל לא יהיו שאלות: מה הלאה? האם קוליה תתפייס עם לרה? האם וובה וואליה יולידו ילד? מה יקרה לאנטון ולנטשה? בסוף כל עונה, אנחנו עושים דריסת רגל כזו כדי לעורר אנשים. אני חושב שהסוף הוא הרגע שבו לא נשארו שאלות ונגמר שמח.