צמרמורת: המשתתפים המבריקים של “קול”

הצעיר

אנג'לה דורונינה גולוס
צילום: ארכיון אישי

אנג’לה דורונינה, בת 8, סארוב

– עד שלב מסוים לא ידעתי שאני יכול לשיר. לפני שנתיים התייעצנו אמי ואני והחלטנו ללכת לאודישן לבית ספר לאמנות מקומי. ביצעתי את אחד השירים שלמדנו בגן, והמורים אהבו אותו. אמרו שיש לי כישרון. לקחנו את מחלקת הקול. ואני לומדת לנגן בפסנתר, אני אוהבת סולפגיו. לפני “גולוס” כבר השתתפתי בתחרויות קוליות. בשנה שעברה נערך פסטיבל בינלאומי לזמר ילדים בניז’ני נובגורוד. לקחתי את המקום השני. לא כעסתי שאני לא מנצח. היה נחמד להשתתף. והניסיון נשאר.

אהבתי מאוד את העונה הראשונה של “קול”, והחלטתי לנסות את הכוחות גם. ביקשתי מאמי לשלוח בקשה לערוץ אחד. הוזמנתי לליהוק, ולאחר מכן נבחרתי לאודישנים עיוורים. הייתי מודאג מאוד מההופעה. אבל הראיתי את עצמי היטב, כי כל המדריכים פנו אלי. בחרתי את מקס פדייב. הוא אדיב, אוהב מוסיקה ומתייחס לילדים טוב.

בבית הספר שבו אני לומד, כולם תומכים בי. הם אומרים שאני – כל הכבוד. מורים משוחררים מהשיעורים לחזרות. סבתא של בן כיתתי אמרה שהוא כרע מול הטלוויזיה, כשהשתתפתי באודישנים עיוורים, נכדה כרע מול הטלוויזיה ואמר: “תן למישהו לפנות לאנג’ל! “קרוב לוודאי שגם זה עזר.

בנוסף למוסיקה, אני עושה ריקודים מזרחיים במשך כמה חודשים. ועדיין אני מבקר במעגל של צעירים. אני אוהב בעלי חיים, אבל אני אלרגי אליהם. ובבית אני לא יכולה להחזיק חתול או כלב. בגלל זה אני הולכת לבית הספר לחוקרנים צעירים. יש לנו שם חזירי ים, ארנבות, אוגרים, תוכים וחצים. אנחנו דואגים להם, אנחנו מנקים את הכלובים, נותנים מים, אוכל. אבל בעתיד אני רוצה לחבר את החיים למוסיקה. אני רוצה להיות אמן רציני.

– באוויר, אנג’לה הלכה עם אבא, ואני נשארתי בבית עם הבן הצעיר. למען האמת, מבחינתנו זה היה גבול הציפייה שמישהו יפנה אלינו. לכן, כאשר כל חברי המושבעים פנו, לומר שאנחנו בהלם – אז אל תגיד שום דבר! – אנסטסיה דורונינה, אמה של הילדה, מחייכת. – כולנו בני משפחה צפו בעונה הראשונה “קול. ילדים “, ואנג’לה שקעה בנשמה הוא מקסים פאדייב. היא ביקשה ממני לשלוח שאלון וחלמה להגיע לקול למקסם אלכסנדרוביץ’. לאחר פגישה עם המורה לעתיד אנג’לה היתה שרויה באופוריה מלאה. פאדייב הרים את בתו בזרועותיו, אמר שהיא תלולה וקרא לה אנג’ליקה. עכשיו הבת קוראת לעצמה בכל מקום. אנג’לה מתבוננת עכשיו בכל התוכניות של מקסים פדייב, מספרת לי איזה סוג הוא, טוב, קשוב – באופן כללי, התלהבות מתמשכת.

למרבה הפלא, אבל הירי הליהוק להורים היו הרבה יותר קשה מאשר עבור הילד. ילדים קל יותר להתייחס, להתאים מהר יותר. בעלי, שהיה עם בתו בבירה, לא היה קל. ראשית, בגלל לוח הזמנים העמוס, ושנית, הירי והחזרות לוקחים זמן רב: היא ואנג’לה קמו בשמונה בבוקר וחזרו הביתה רק בעשר בערב. היו זמנים שבהם אתה כבר צריך לרוץ לרכבת, והירי לא נגמר. אבל זה, כמובן, היה שווה את זה! אנג’לה אהבה כל כך הרבה, עד שחצתה את סף הבית בשאלה, מתי נלך שוב? החבר’ה מהצוות הפכו במהרה לחברים, בהפסקות בין חזרות הם הלכו יחד לבית הקפה. עכשיו הם מעתיקים ברשתות חברתיות, מתקשרים זה לזה. מוזר, החבר ‘ה אין תחרות, כפי שקורה במבוגרים. להיפך, הם חווים זה את זה. ובקרב ההורים אווירה מאוד ידידותית.

אין לנו מטרה כזאת – להפוך את הבת מבת. אנג’לה חופשית לבחור ולעשות מה שהיא אוהבת. היא אוהבת לרקוד – אין בעיה, הלכה לריקוד. רציתי לשיר – התחלתי לתרגל ווקאלית. הבת אמרה שהיא אוהבת חיות – נרשמת לחוקרי טבע צעירים. אנחנו לא מכריחים או מכריחים, והכי חשוב, שהילד צריך להיות הכי מעניין.

בשעה אנג’לה אפילו הופיע אוהדים, לכתוב “VKontakte”, esemeski. הבת אפילו בפעם הראשונה תפסה את הראש, מנוסה, כמו כל התשובה, כי זה לא היה מעליב אף אחד. לאחר שהאתר בבית הספר וברחוב החלו להתקרב, לצלם, לומר מילות תמיכה, לקחת חתימה.

About

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

78 − = 70